אתמול הייתי באחד האירועים המרגשים ביותר שיצא לי בחיי, ערב סיום שנה במגמת ניו-מדיה בתיכון אורט שפירא בכפר סבא. בערב הקרינו את העבודות השנתיות של התלמידים ונפרדו משכבת יב’. תשאלו למה ערב כזה הופך למרגש? כי את מה שראיתי שם לא ראיתי בשנות הלימוד שלי, ולא באלו של הבת הבכורה שסיימה בתיכון אחר. ראיתי מגמה מגובשת בה תלמידי שלוש השנים משתפים פעולה בעבודת היצירה. ראיתי צוות מורים מקובל ואהוב על התלמידים, מורים הדומעים ונחנקים מהתרגשות כשהם נפרדים מהתלמידים ובזמן הצפיה בסרטי הגמר. ראיתי תלמידים שידעו להעריך את הדרישה למצוינות ואת שעות העבודה הארוכות והממושכות שנדרשו מהם כדי להגיש פרויקטים ברמה שהגישו. ראיתי הורים ובני משפחה נוספים שנרתמו לסייע בהפקת הפרויקטים, ושחקו במקצועיות רבה בסרטי התלמידים. אבל בעיקר, התרגשתי מעבודות התלמידים. מנהלי התיכון והמגמה שמו להם למטרה לשמש פה לעמותות חברתיות ולאנשים הרחוקים מהעין, והתוצאות היו מרשימות ומרגשות ברמות על. בחיים לא חשבתי שתיכוניסטים ידעו להתמודד בכזו רגישות ומקצועיות בסוגיות של מוות והתאבדות במשפחה, הגשמת משאלה אחרונה לחולים סופניים, מאבק חולי הקנביס הרפואי, החיילים הבודדים, השקרים והמסכות שאנו עוטים ברשתות החברתיות ובבית. ההתעסקות והחשיפה שלהם לכל הנושאים האלו ורבים נוספים הם הפתיעו אותי מאוד, כי הבנתי כמה הם בוגרים, פתוחים לשונה ולחלש, ואת היכולת שלהם לזקק סיפור חזק לסרט קצר של מספר דקות. אני מודה למזלי הטוב שעמרי בחר ללמוד במגמה הזאת. למדתי ודמעתי המון אתמול בערב. תודה רבה מעומק הלב למעבר לדף לחץ/י כאן
ביקורות מעמוד הפייסבוק שלנו – לקריאה לחץ/י כאן